אחת שתיים ניסיון

 יש לי שיחת פתיחה קבועה בימי מיון למועמדים לשנת שירות.

אני מתחיל בשאלות ומבקש להניף יד אם התשובה חיובית.

מי גר בקיבוץ

מי גר במושב

מי גר ביישוב קהילתי

בסוף 3 מתוך מאה גרים בעיר

גם כן עיר, הוד השרון וכדומה.

מי מדריך או פעיל בתנועת נוער

מי דאגו לו כול חייו לטיפולי שיניים.

את מי לקחו פעם בחייו לפחות לבית כנסת.

מי היה בחול פעם אחת, פעמיים.. עד 5 פעמים כול האצבעות באויר

ולבסוף, למי , במקרה שחש בעיה כלשהי, אז אבא או אימא יכולים לדבר עם מישהו שיסדר, כמובן לכולם.

ובדרך כלל כאן אני אומר שהנערים בכפר הנוער הפוכים, וקיבלו את הקלפים הלא נכונים, ומכאן מגלגל את השיחה.

השנה בפעם הראשונה הכנסתי עוד הערה.

חברה, אמרתי, אתם פריבילגים, אבל זה מנוף להישען עליו ולהיות גאה בו, משום שאתם אחרי השנת שירות תלכו ותקריבו את החיים שלכם, או לכול הפחות תהיו מוכנים לכך, וזו חהיה בחירה שלכם לגמרי, אבל כול הפיגומים שניתנו לכם הביאו אתכם לקומת הגג של בניין החיים ואתם תבחרו את הבחירה הנכונה ותהיו ביחידות הקצה הקרביות. יחד עם כול עם ישראל כמובן.

ע.ע בית הספר הריאלי, הפנימיה הצבאית, הימלפרב, ישיבת ירוחם, ועוד מוסדות פאר.

דיברתי עם הצוות האם אנחנו מנצחים או מפסידים. כותרת פרובוקטיבית.

מנחה אינטליגנטית שאלה מרואיין אינטליגנטי האם לאור הדשדוש, כדבריה, אולי צריך לשנות את מטרות המלחמה, אולי לא צריך לנצח.

להבדיל, חשבו על אדם החולה במחלת ממארת ואפילו בערוב ימיו, וטיפול מסוים לא ההיא לתוצאה המקווה, אולי הרופא יגיד לו, שמע, אולי צריך לשנות את מטרות הטיפול, אולי פשוט תמות, רק בנחת?

ועוד להבדיל , דוגמאות מהכפר שלנו, יש בעיית אלימות או מוגנות או ביקור סדיר ותכנית התערבות כלשהי מדשדשת, אז אולי נעדכן את המטרות ונאמר שנחיה בשלום עם בעיית האלימות או מוגנות?

לא יעלה על הדעת.

יש לנו מספיק חניכים שאור הבוקר לא מבשר טובות, אין למה לקום ליום חדש , המציאות מחורבנת. ועדיין יצר החיים שלהם חזק מכול.

וכך גם ייצר החיים של העם שלנו.

לא צריך מאמרי תבוסתנות ופרשנים בשקל, אנחנו מכירים את הקושי שבחיים ובקיום. נביאי זעם, ופרשנים ראליסטיים יש מספיק. התפקיד שלנו כאנשי חינוך כמנהיגים, זה להחזיק את התקווה.

חישבו על הרצל , שמת 50 שנה טרם הקמת המדינה, וחישבו על בן גוריון . דמיינו שהיו נשמעים לפרשנים ראליסטיים או למומחים של רפואת הנפש.

לא סתם ההימנון שלנו הוא 'התקווה' ולא 'המציאות' .

את המציאות אנחנו מכירים.

המציאות קשה ואי אפשר להתעלם, צריך תכנית וצריך מנהיגות אחראית. נדאג לזה , היום , מחר ותמיד.

ועל הכוח של הקהילה

אנחנו לא יודעים איך ייראו ליל הסדר ויום הזיכרון השנה, כנראה עם תהומות של יגון, אבל גם ליגון יש קונטקסט, והסיפור שלנו יכיל את היגון והצער, וגם זעם, אבל הוא יהיה סיפור קהילתי של תקומה, וזה עלינו.

ולסיום מה מביא לנו תקווה , צוואות הנופלים, ולא פחות מכך, צוואות השארים, ההורים שנשארו חיים, לא מתמסרים ליגון אלא מטעינים אותנו בכוחות.

ואנקדוטה האחרונה על העם שלנו.

רק בהוליווד נראה בסרטים את הנשיא מטיס מטוס בסרט אםוקליפטי או נלחם במתקפת טרוריסטים. במציאות לא נראה.

ואצלנו כוכב רוק חתיך הורס נמצא בקצה של הלחימה המבצעית נפצע קשה ומחלים.

כוכב אחר משרת בהר דוב במארבים.

אין דברים כאלו